פסק-דין בתיק ת"א 2406-08

לפניי תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 3972 חלקה 10 וגוש 3967 חלקות 29 עד 41 (להלן: "המקרקעין"). בנוסף, עתרה התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לסלק מן המקרקעין את המבנים המצויים בם.

בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים פלשו, מחזיקים ועושים שימוש במקרקעין אשר בבעלותה ללא היתר, לרבות על דרך של בנייה והחזקת מבנים, כמו גם הפעלת עסק והכול ללא היתר ומבלי שישלמו דמי שימוש כדין.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי הינם מתגוררים במקרקעין מזה שנים ארוכות ותוך השקעה כללית ניכרת כי הם קיבלו רשות מנציגי התובעת או גורם שלטוני אחר לשהות במקרקעין ולעשות בהם שימוש. לטענתם, יש לראותם כמו שקיבלו הבטחה שלטונית המתירה להם אחזקה ושימוש במקרקעין או כמו שהינם בעלי רשת מכללא ביחס אליהם. לחילופין טענו הנתבעים כי הינם בעלי רשות בלתי הדירה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפניי ונתתי את דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל במלואה. טעמיי להלן.

הגנת הנתבעים נשענת על שלוש טענות מרכזיות:

א.         הוכחת קיומה של זכות טובה להחזקה בקרקע עד כדי קיומה של הבטחה שלטונית, רשות בלתי הדירה או זכות מכללא.

ב.         קיומה של תכנית בניין עיר מספר לד/4/1300, במסגרתה נקבע כי המבנים המצויים בשטח הירוק, יוותרו בשטח זה והם אינם מיועדים להריסה. מכוח תכנית זו, מסיקים הנתבעים קיומה של הזכות להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין.

ג.          שיקולי צדק המחייבים הותרת הנתבעים במקרקעין או לכל הפחות תשלום השבחת הנכס ומתן דיור חלוף כתנאי לפינוי.

זכויות במקרקעין

התובעת צרפה לעיוני נסחי רישום מקרקעין מהם אני למדה כי הבעלות בקרקע הינה של מדינת ישראל/רשות הפיתוח. למען הסר ספק יובהר, כי ביחס לנתבעים לא קיימת כל הערת אזהרה או כל רישום אחר ממנו ניתן להסיק כי לנתבעים עצמם זכות קניינית או אחרת במקרקעין.

יש לזכור כי חוק המקרקעין, התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הביא לשינוי מהותי בהתייחסות לזכויות במקרקעין כאשר הבעלות או זכות קניינית אחרת במקרקעין, אינן נבחנות, בבסיסן, לפי החזקה או משך תקופתה, אלא לפי הרישום של הזכות הנטענת.

מטעם התובעת העידו בפני, מר יצחק זרפשני , מודד, באשר לתחימת המקרקעין והמצוי עליהם, ומר עמיר גילת כפקח אשר ביקר במקום וצילם, בין היתר, את המקרקעין והבנוי עליהם.

מעדותם של אלו, כמו גם מעדותו של הנתבע 5, שהינו המצהיר היחיד מטעם הנתבעים, עולה כי אין חולק על כך שהנתבעים מצויים, נכון למועד מתן פסק הדין, במקרקעין.

מכוח כל אלו, כמו גם טיעוני הצדדים בכתבי הטענות, נדרשתי לבחון, האם, כטענת הנתבעים, עומדת להם זכות טובה המאיינת את זכותה של התובעת לעתור לפינויים.

בפועל, לא הוכחה זכותם של הנתבעים, מכוח הבטחה שלטונית, רשות מכללא או רשות בלתי הדירה.

הנתבעים לא הציגו כל מסמך או ראיה אחרת ממנה ניתן היה להסיק כי הובטח להם דבר מה, לא כל

שכן כי הותר להם להיוותר במקרקעין ולבנות ככל אשר יחפצו. כל שהוכח הן זכויותיה של התובעת במקרקעין. ומן הכלל אל הפרט.

הבטחה שלטונית

בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת לסוגיה זו של הבטחה שלטונית, ומצא כי על מנת שיוכר קיומה של הבטחה מעין זו, יש להוכיח כי אותה הבטחה ניתנה על ידי בעל סמכות לתתה; כי המבטיח התכוון לתת תוקף משפטי מחייב להבטחתו; כי עסקינן בהבטחה מפורשת ומפורטת והיא ניתנת-מעשית-לביצוע; בנוסף, יש להראות כי לא קיים טעם סביר לשנות או לבטל את אותה החלטה.